החלטה בתיק בש"פ 4655/05

1.            בקשה דחופה לחידוש מעצר של המשיב או להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים), מעבר לתקופה של תשעת חודשים הקבועה בחוק המעצרים, לתקופה של תשעים יום.

2.            ביום 2.7.99 הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס במתלוננת שעלתה כנוסעת למונית בה נהג. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים, אולם, בדיון שנערך בבקשתה הסכימה כי המשיב ישוחרר למעצר בית. בית המשפט המחוזי (השופט י' גרוס) החליט לשחרר את המשיב למעצר בית במהלך רוב שעות היום, פרט למספר שעות מצומצם בהם יוכל לעבוד כנהג מונית וכן הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ.

3.            ביום 16.8.00 הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב האישום. על-פי הנטען בכתב האישום המתוקן, בעת תקופת שחרורו בתנאים מגבילים, ביצע המשיב עבירה של אינוס בנוסעת נוספת אשר נסעה במונית בה נהג.

4.            עם הגשת כתב האישום המתוקן, הגישה המבקשת בקשה חדשה לעצור אותו עד תום ההליכים. אולם, המשיב לא התייצב לדיונים בבקשה אשר התקיימו בימים 18.8.00 ו - 21.8.00, והדיון בבקשה נדחה.

5.            ביום 1.11.00 נעצר המשיב באקראי והמבקשת חידשה את בקשתה לעוצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' לבהר שרון) החליט לשחרר את המשיב למעצר בית מלא. בהחלטה נקבע, שבחינת העדויות וכן חומר חסוי אשר הוצג על-ידי המשיב, מעלה "כי אמנם קיימות ראיות לכאורה לגבי שני האישומים, אך הראיות אינן מוצקות וקיימות סתירות רבות". ערר אשר הוגש על-ידי המבקשת לבית משפט זה נדחה על-ידי השופט (כתוארו אז) א' מצא אשר קבע, לאחר בחינת העדויות, ש"אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר חולשת הראיות שביסוד האישום השני", למעט הגדלת סכום העירבון (בש"פ 9147/00). יצוין, כי לגבי האישום הראשון, ניתנה הסכמה קודמת של המדינה לשחרורו של המשיב למעצר בית (כשהמחלקות בין הצדדים, שבה הכריע השופט גרוס, התייחסה רק למספר השעות שבהן יורשה המשיב לשהות מחוץ לביתו). בקשתה של המאשימה לעצור את המשיב לאחר הגשת כתב האישום המתוקן, הוסברה על רקע שינוי הנסיבות הנובע ממעשה האונס השני, לגביו נטען כי בוצע בעת שהמשיב היה משוחרר בתנאים. על רקע זה התייחס השופט מצא בהחלטתו רק לקיומן של ראיות לכאורה לגבי אישום השני. בהתאם להחלטה זו, המשיב שוחרר למעצר בית ביום 20.12.00.

6.            לאחר שהתקיימו מספר דיונים בתיק, המשיב נמלט מן הארץ, מה שהביא להתליית ההליכים המשפטיים נגדו ביום 4.12.01 ולהכרזתו כעבריין נמלט. רק ביום 9.9.04 הוסגר המשיב מגרוזיה לישראל ובו ביום הוגש נגדו כתב אישום מחודש ובקשה למעצר עד תום ההליכים, בה צוין כי המשיב מסכים למעצרו עד הדיון בבקשה. ביום 25.10.04 החליט בית המשפט המחוזי (השופטת נ' אוהד) לעצור את המשיב, בהסכמתו, עד תום ההליכים נגדו, תוך שהמשיב שומר על זכותו להגשת בקשה לעיון חוזר.

           בהמשך, נוכח העובדה כי שניים מחברי ההרכב המקורי אשר שמע את מרבית עדויות התביעה, פרשו, התיק נקבע לשמיעה בפני הרכב חדש. בתיק התקיימו שלוש ישיבות בימים 16.11.04, 23.11.04, 20.12.04, אולם הדיון טרם החל, בשל היעדרות הסנגור ובשל בקשת הצדדים להידבר ביניהם לשם סיום התיק. בישיבה מיום 20.12.04 נקבע דיון להוכחות ביום 11.5.05, אולם, מועד זה בוטל על ידי בית המשפט בשל מעצר בא-כוחו הקודם של המשיב. בישיבה נוספת שהתקיימה ביום 21.4.05 ביקשה באת כוחו החדשה של המשיב דחייה לשם לימוד התיק ובישיבה מיום 10.5.05 ביקשה דחייה נוספת על מנת להיפגש עם התביעה. בשלב זה, הדיון בתיק קבוע ליום 24.5.05 לשם מתן תשובת המשיב לכתב האישום. לטענת המבקשת, הצדדים קרובים להסכמה כי העדויות אשר נשמעו בפני ההרכב הקודם, למעט עדויות המתלוננות, לא יישמעו מחדש ועל כן ההליכים לא צפויים להמשך תקופה ממושכת.

7.            בבקשתה ציינה הפרקליטות "כי תשעת חודשי המעצר הראשונים של המשיב חלפו, כנראה, זה מקרוב". הדבר אירע, לפי ההסבר שניתן בבקשה, עקב תקלה בחישוב סך תקופות המעצר של המשיב, אשר לא הביאה בחשבון את התקופה בה המשיב היה נתון במעצר בין הימים 1.11.00 עד 20.12.00 (כאמור בסעיף 5 לעיל). בבקשתה להקדמת הדיון מיום 17.5.05, נקטה הפרקליטות לשון מחייבת פחות. בבקשה זו ציינה כי שאלת תום תקופת המעצר של תשעת חודשים תלויה בשאלה אם יש למנות את מעצרו של המשיב מאז הגשת האישום המחודש נגדו, שאז תחלוף התקופה רק בעוד כארבע שבועות, או שיש לכלול בתקופה גם את התקופה בה היה המשיב עצור קודם להתליית ההליך, בחודשים נובמבר-דצמבר 2000, שאז חלפה התקופה לפני כחודש ימים. לטענת הפרקליטות, הפרשנות הראשונה, היא פרשות אפשרית, שהרי כתב האישום בגינו המשיב עצור כיום הוגש לפני שמונה חודשים. עם זאת, הסבירה הפרקליטות, כי היא "בחרה להחמיר עם עצמה" וראתה לחשב את סך כל תקופת המעצר בגין העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום. בכוונתה, נאמר בבקשה זו, להציג את שתי האפשרויות בפני בית המשפט ולבקש את הכרעתו.

8.            ללא קשר לעניין מועד תום התקופה של תשעת חודשי המעצר, המבקשת עותרת להאריך או לחדש את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. זאת, לטענתה, משום שמעשי המשיב מצביעים על מסוכנתו לשלום הציבור, וכן קיים חשש מוחשי וקונקרטי להימלטותו של המשיב מהדין והתחמקותו מהליכי שפיטה, כפי שהוכיח במעשיו ובהתנהגותו עד כה. בנוסף, נטען בפני כי עצם הפרת תנאי השחרור מקימה עילת מעצר (נוספת) עד לתום ההליכים לפי סעיף 21א(2) לחוק המעצרים. המבקשת מדגישה, כי התמשכות ההליך נעוצה אך ורק במשיב עצמו, בהימלטותו מן הדין, אי הופעתו של בא-כוחו לדיון, החלפת בא כוחו הקודם ובקשותיהם החוזרות של באי כוחו לדחיית הדיון.

9.            המשיב טען בפני כי לא קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות, כפי שעולה להשקפתו, מההחלטות הקודמות שניתנו בעניינו, ואף הגיש מכתב מאת אחת המתלוננות ממנה עולה כי לכאורה, היא מסרה עדות בלתי מדויקת. המשיב הוסיף וטען כי מעת הגשת כתב האישום המחודש, ביום 9.9.04, ההליך לא התקדם ולא התקיימו דיוני הוכחות. לטענתו, חלוף הזמן ללא התקדמות בהליכי המשפט ועובדת אחזקתו במעצר בלתי חוקי במשך כארבעה שבועות, צריך שיביאו לשחרורו לחלופת מעצר. 

10.         לצורך ההליך הנוכחי, אני מוכן להניח, לטובתו של המשיב ובלא לקבוע בעניין מסמרות, שבמניין התקופה של תשעה החודשים הקבועה בסעיף 61 לחוק יש למנות גם את התקופה בה היה המשיב נתון במעצר בשנת 2000. זאת, על יסוד ההנחה, שהמעצר הנוכחי, חרף הגשת כתב אישום "מחודש", לאור ההחלטה על התליית ההליך ובהתחשב בהוראת סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, הנו מעצר בגין אותו כתב אישום שהיה תלוי ועומד נגד המשיב בעת מעצרו הקודם. משמעות הדבר הנה, שתקופת תשעה החודשים תמה לפני כחודש ימים ואחזקתו של המשיב במעצר מאותו מועד לא הייתה מכוסה בצו מעצר תקף.

           למסקנה זו עשוי שתהא השלכה לעניין הארכת או חידוש המעצר, אך היא ודאי אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט להאריך או לחדש את המעצר כיום ואין בה כדי להביא, בהכרח, לדחיית הבקשה. עם זאת, אני סבור שלעניין זה צריך שתהא השלכה על משך תקופת החידוש.

11.         לעניין הראיות לכאורה, קובע סעיף 21(ב) לחוק המעצרים, כי בית משפט לא יתן צו מעצר עד תום ההליכים, אלא אם הוכח כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. קיומן של ראיות לכאורה, הוא תנאי מוקדם אשר נדרש ביחס לכל עילות המעצר הקבועות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים, בכלל זה הפרת תנאי מתנאי הערובה לפי סעיף 21(א)(2) (ראה: י' קדמי על סדר הדין בפלילים (תשס"ג-2003), חלק ראשון, 198).

12.         אולם, בדיון בבקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, נקודת המוצא הנה כי התנאים הבסיסיים של המעצר קרי, קיומה של עילת מעצר וקיומן של ראיות לכאורה מתקיימים (ראה: בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' מחמוד דחלה, פ"ד נב(1) 625; בש"פ 5998/03 מדינת ישראל נ' צ'רלי אלימלך (לא פורסם); בש"פ 2067/91 מדינת ישראל נ' חליל חוואג'ה ואח' (לא פורסם)). לפיכך, "בית משפט זה, בבוחנו בקשה להארכת מעצר, אינו בוחן מחדש את קיומן של ראיות לכאורה, אלא מתייחס למכלול הנסיבות הקשורות לניהול המשפט ולהתמשכות ההליכים אל מול המסוכנות הצפויה משחרורו של הנאשם"  (בש"פ 10200/04 מדינת ישראל נ' בדרן אבו גאנם (לא פורסם); בש"פ 11151/03 מדינת ישראל נ' ויטלי אברמוב (לא פורסם)). בפסיקה, הוכר אמנם חריג לכלל זה והוא מקום בו נשמט לחלוטין הבסיס הראייתי למעצר באופן כזה שקיים מהפך של ממש בחומר הראיות המעמיד את מסכת הראיות ככלי ריק (ראה: בש"פ 825/98 הנ"ל; בש"פ 11151/03 הנ"ל; בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' יצחק חדיף (לא פורסם)). אולם, חריג זה אינו מתקיים בענייננו.

13.         במקרה הנוכחי, נקודת מוצא זו, המניחה קיומן של ראיות לכאורה, מבוססת, בראש ובראשונה, על ההחלטה על הארכת המעצר עד לתום ההליכים, שניתנה על פי הסכמתו של ב"כ המשיב. מובן, שהחלטה זו בוססה על ההנחה שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים. אם המשיב סבור כי לא היה מקום מלכתחילה להורות על מעצרו עד תום ההליכים, או שקיימות ראיות חדשות המכרסמות בתשתית הראייתית נגדו, עליו להגיש בעניין זה בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט המחוזי, אך הוא איננו יכול לעורר נושא זה בהליך זה. נקודת המוצא בדבר קיומן של ראיות לכאורה יכול שתתבסס במקרה זה גם על ההחלטות על פיהן שוחרר המשיב לחלופת מעצר אשר על-ידי בית המשפט המחוזי ובית משפט זה טרם הימלטותו מן הארץ. מהחלטות אלו, לא עולה, כפי שטוען המשיב, שאין ראיות לכאורה להוכחת האישומים. בהחלטה שניתנה על-ידי השופטת לבהר שרון נקבע, כפי שכבר נאמר, באופן מפורש שקיימות ראיות לכאורה, הגם שראיות אלו אינן מוצקות וקיימות בהן סתירות רבות.

14.         מכל שנאמר לעיל, עולה שכנגד המשיב קיימות שלוש עילות מעצר: קיימת נגדו חזקת מסוכנות, לאור העובדה כי הוא הואשם ביצוע מעשה סדום ומעשה אונס; המשיב אשר הפר את תנאי השחרור ונמלט מן הארץ, הוכיח במעשיו כי קיים חשש כבד כי שחרורו ממעצר יביא להתחמקותו מן המשפט וחשש זה לא פג גם היום; המשיב הפר את תנאי הערובה, דבר המקים עילת מעצר נוספת כנגדו לפי סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים. העילה האחרונה אינה כפופה, בניגוד לעילות האחרות, לחובה לבחון חלופת מעצר (סעיף 21(ב) סיפא לחוק המעצרים).

           בעניין זה המצב הנוכחי שונה לחלוטין מהמצב שהיה קיים עת הורה בית המשפט, בשלהי שנת 2000 ועוד לפני בריחתו של המשיב מן הארץ, על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. אותה עת בית המשפט היה מצווה לשקול חלופת מעצר, חובה שאינה מוטלת עליו כיום. גם לגופם של דברים, הפתרון של חלופת מעצר, שבשעתו נתפס כפתרון מידתי שאינו פוגע בחירותו של המשיב מעבר לנדרש כדי להבטיח את מטרות המעצר, אינו יכול להתקבל עוד כיום, לאחר שהמשיב הפר את האימון שניתן בו ונמלט מן הארץ.

15.         אכן, התמשכות ההליכים בתיק אינה משביעת רצון, אולם, זו נעוצה, רובה ככולה במשיב עצמו. טעם זה, בהצטרפו למסוכנותו של המשיב ולחשש להימלטותו, מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה (ראה למשל: בש"פ 7722/04 מדינת ישראל נ' הרנן סוטו (לא פורסם)).

16.         עם זאת, אני סבור שיש ליתן משקל לכך שהמשיב היה עצור, על-פי ההנחה דלעיל, חודש ימים מעבר לתשעה חודשים בלא צו המורה על מעצרו. בנסיבות העניין, אני סבור שאין בשיקול זה כדי להביא לדחיית הבקשה, והאיזון הראוי צריך שיהא בניכוי החודש האמור מתקופת המעצר המתבקשת, באופן שחידוש המעצר יהא לתקופה של 60 ימים נוספים בלבד.